<h1>הבתים — שערי המלאכות האסורות ביום השבת שער שני</h1>
<h2>דף נ.</h2>
דברים המותרים לעשותם בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה אם לא נתכוין לאותה מלאכה הרי זה מותר. כיצד, גורר אדם מטה כסא וספסל וכיוצא בהם בשבת ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ בקרקע בשעת גרירתן, לפיכך אם חפרו את הקרקע אינו חושש בכך. וכן מהלך אדם על גבי עשבים בשבת ובלבד שלא יתכוין לעקור אותם, לפיכך אם נעקרו אינו חושש. ורוחץ ידיו בעפר הפירות וכיוצא בו, ובלבד שלא יתכוין להשיר את השיער, לפיכך אם נשר אינו חושש. פרצה דחוקה מותר להכנס בה ואע"פ שמשיר בה צרורות, וכל דבר שאינו מתכוין כגון זה מותר, לר"ם. ויש מן הגדולים שכתב שמותר לרחוץ פניו או ידיו בעפר הפלפלין או בעפר כתישת הלבינה או בכתישת פסולת השומשמין וכיוצא בזה מן הדברים שאפשר שישירו השער, הואיל ואין מתכוין לכך מותר. ואפילו על ידי מים אין כאן איסור גיבול, שאין אלו בני גיבול [ועוד] שהוא גיבול ע"י שינוי ואין דרך גיבול בכך. ומכאן הוכיחו קצת מן הגדולים שמי שידיו מזוהמות מותר לרחוץ אותן במורסן ואין חוששין משום גיבול.
<h2>דף נ:</h2>
אסור לפצוע זיתים בשבת לחוף בהם את הידים ודבר זה אפילו בחול אסור מפני הפסד אוכלין. וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף עה.</h2>
עשה מלאכה ונעשית בגללה מלאכה שהיא נעשית בשביל אותו מעשה אע"פ שלא נתכוין לה חייב שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה אותה מלאכה. כיצד, הרי שצריך לראש העוף לשחוק לקטן וחתך ראשו בשבת אע"פ שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד שהדבר ידוע שאי אפשר שיחתוך ראשו ויחיה אלא המות בא בשבילו, וכן כל כיוצא בזה, לר"ם. מה שכתב הר"ם הוא פסיק רישיה שאמרו שחייב לדברי הכל. ויש מן הגדולים שכתב שארבעה דינין חלוקים יש בענין פסיק רישיה. פסיק רישיה שקשה לו הדבר הנעשה והוא פטור. כיצד, הצד חלזון ופוצעו [אינו] חייב משום נטילת נשמה אע"פ שודאי ממיתו מפני שלא יחפוץ במיתתו שכל זמן שיש לו (דם) [חיות] יפה לו לפצוע. ופסיק רישיה שהוא חפץ בדבר שיעשה, כגון תולש עולשין ומזרד זרדין בקרקע שלו חייב עליו בכל שהוא (מיפה את הקרקע) מפני שהוא מיפה את הקרקע מפני [שאע"פ] שאין כוונתו אלא לאכילה או להסיק מכל מקום הוא מיפה את הקרקע. אבל אם היה מזרד זרדין בקרקע של חברו אם לקט לאכילה אינו חייב עד שילקט כגרוגרת, אע"פ שמיפה את הקרקע, מפני שאין לו תועלת בתיקון הקרקע אחר שאינו שלו. וכן הדס שענביו מרובות מעליו שהוא פסול להושענא כל זמן שלא מיעטן מותר למעטן ביום טוב כל זמן שמלקט אותן לאכילה ואע"פ שהוא מתקן ההדס, והוא שיש לו הושענא [אחרת]. אבל (זה) [אין לו אסור. וזה] מותר לכתחלה, מפני שהוא דבר מצוה. ויש פסיק רישיה שאין איסורו אלא מד"ס. ומותר לכתחלה כיצד, המיחם שפינהו מעל האש מותר לתת לתוכו מים, והוא שלא יתכוין (לשרוף) [לצרף] אע"פ שודאי הוא (משרף) [מצרף] מפני שאיסור (שרוף) [צירוף] אינו אלא מד"ס (ואסרו) והתירו דבר זה הואיל ואין מתכוין. והר"ם סתם דבריו, ונראה מהם שכל פסיק רישיה חייב. ודבר זה יתבאר ברחבה. ויש מן הגדולים שאסר ליטול ידיו בשבת בגנות ופרדסים שיש שם צמחים או זרעים שהמשקה מים בזרעים חייב משום זורע ומשום זורע ומשום חורש והנוטל ידיו על הצמחים ועל הזרעים אע"פ שאין מכוין להשקות מכל מקום הזרעים צומחים מחמתו, והרי הוא פסיק רישיה. ואפשר לומר שבדבר מועט כזה אין הזרעים צומחים, וטוב להחמיר.
<h2>דף קג.</h2>
עשה מלאכה ונעשית בגללה מלאכה שהיא נעשית בשביל אותו מעשה אע"פ שלא נתכוין לה חייב שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה אותה מלאכה. כיצד, הרי שצריך לראש העוף לשחוק לקטן וחתך ראשו בשבת אע"פ שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד שהדבר ידוע שאי אפשר שיחתוך ראשו ויחיה אלא המות בא בשבילו, וכן כל כיוצא בזה, לר"ם. מה שכתב הר"ם הוא פסיק רישיה שאמרו שחייב לדברי הכל. ויש מן הגדולים שכתב שארבעה דינין חלוקים יש בענין פסיק רישיה. פסיק רישיה שקשה לו הדבר הנעשה והוא פטור. כיצד, הצד חלזון ופוצעו [אינו] חייב משום נטילת נשמה אע"פ שודאי ממיתו מפני שלא יחפוץ במיתתו שכל זמן שיש לו (דם) [חיות] יפה לו לפצוע. ופסיק רישיה שהוא חפץ בדבר שיעשה, כגון תולש עולשין ומזרד זרדין בקרקע שלו חייב עליו בכל שהוא (מיפה את הקרקע) מפני שהוא מיפה את הקרקע מפני [שאע"פ] שאין כוונתו אלא לאכילה או להסיק מכל מקום הוא מיפה את הקרקע. אבל אם היה מזרד זרדין בקרקע של חברו אם לקט לאכילה אינו חייב עד שילקט כגרוגרת, אע"פ שמיפה את הקרקע, מפני שאין לו תועלת בתיקון הקרקע אחר שאינו שלו. וכן הדס שענביו מרובות מעליו שהוא פסול להושענא כל זמן שלא מיעטן מותר למעטן ביום טוב כל זמן שמלקט אותן לאכילה ואע"פ שהוא מתקן ההדס, והוא שיש לו הושענא [אחרת]. אבל (זה) [אין לו אסור. וזה] מותר לכתחלה, מפני שהוא דבר מצוה. ויש פסיק רישיה שאין איסורו אלא מד"ס. ומותר לכתחלה כיצד, המיחם שפינהו מעל האש מותר לתת לתוכו מים, והוא שלא יתכוין (לשרוף) [לצרף] אע"פ שודאי הוא (משרף) [מצרף] מפני שאיסור (שרוף) [צירוף] אינו אלא מד"ס (ואסרו) והתירו דבר זה הואיל ואין מתכוין. והר"ם סתם דבריו, ונראה מהם שכל פסיק רישיה חייב. ודבר זה יתבאר ברחבה. ויש מן הגדולים שאסר ליטול ידיו בשבת בגנות ופרדסים שיש שם צמחים או זרעים שהמשקה מים בזרעים חייב משום זורע ומשום זורע ומשום חורש והנוטל ידיו על הצמחים ועל הזרעים אע"פ שאין מכוין להשקות מכל מקום הזרעים צומחים מחמתו, והרי הוא פסיק רישיה. ואפשר לומר שבדבר מועט כזה אין הזרעים צומחים, וטוב להחמיר.
<h2>דף קז.</h2>
מותר להפיס מורסא בשבת להוציא ממנה ליחה ואם נתכוין לעשות לה פה חייב. וכן מותר לצוד נחש וכיוצא בו מן המזיקים אם מתעסק בהם כדי שלא ישכו, וכופין קערה על גבי עקרב שלא ישוך. ויש מן הגדולים שכתב כי טעם ההיתר באלו מפני שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה [ואינו] חייב עליה, ופסק באלו מותר. וכתב הרב בעל השלמה שדעת הר"ם שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה בדבר שיש בו היזק. ויראה לי שאין זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא עושה המלאכה בעצמה ובכוונה, אבל דברים אלו אין כוונתו למלאכה, שכל כוונתו הוא להוציא הליחה ולהנצל מן המזיקין. וכן נראה דעת הר"ם שכתב דמשום המזיקים כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהם אע"פ שאין ממיתין הואיל ונושכין מותר לצוד אותם בשבת והוא שיתכוין להנצל מנשיכתם. כיצד הוא עושה כופה עליהם כלי או מקיף עליהן או קושרן כדי שלא יזוקו.
